קיימת מחלוקת בדבר המקור הנורמטיבי המסדיר זכאותם של העובדים לתשלום החגים. האם כטענת המעסיקים, חל צו ההרחבה בדבר קיצור שבוע העבודה ל-43 שעות, ולפיו, לאחר שלושה חודשי עבודה זכאי עובד לתשלום עבור 9 ימי חג בתנאי שלא נעדר מהעבודה יום לפני החג ויום אחרי החג, או שמא כטענת העובדים חל ההסכם הקיבוצי בענף השמירה הקובע זכאות ל-10 ימי חג ללא כל תניה.
צו ההרחבה הסכם המסגרת בעניין קיצור שעות העבודה השבועיות דמי חגים וימי אבל אמנם הוחל גם על ענפי השמירה, האבטחה והניקיון. עם זאת, הוא קובע כי תחולתו הינה על כל העובדים למעט "עובדים שלגביהם נקבעו הוראות עם תנאים עדיפים בהסכמים קיבוציים". ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים בענף השמירה מיטיב עם העובדים, בכך שאינו מתנה את זכאותם לדמי חג בכל תנאי שהוא, ובכך שהוא קובע זכאות לעשרה ימי חג בשנה לעומת תשעה ימים כפי שנקבע בצו ההרחבה בעניין קיצור שבוע העבודה.
ויתרה מכך – אפילו היינו קובעים כי חל התנאי הקבוע בצו ההרחבה לעניין קיצור שבוע העבודה, לפיו העובד אינו זכאי לתשלום עבור ימי חג אם נעדר מהעבודה יום לפני החג ויום למחרת, אלא בהסכמת המעביד (ואין אנו קובעים כך), אין בתנאי זה כדי לשלול את זכאות התובעים לדמי חגים.
זאת באשר ככלל, ההנחה היא, במיוחד בענפי השמירה והניקיון, כי ימי העבודה נקבעים בשיבוץ על ידי המעביד ובהסכמתו, כל עוד לא הוכח אחרת. באם לא הובאה כל ראייה ואף לא נטען, כי מי מנציגי המעסיק הורה לשבץ את מי מן העובדים סמוך לחג והוא סירב לכך. ייחויב המעסיק לשלם עשרה ימי חג בשנה. עב 1152/05 מור מאיה ואח' נ' סער שמרה ושירותים (1996) בע"מ. (22.11.2007). ניתן מאת כבוד הנשיאה השופטת רונית רוזנפלד.
