בפסק דין שניתן לאחרונה קבע בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב כי עובדת שפוטרה במהלך הריונה, אף שמעסיקה לא ידע על ההריון בעת הפיטורים תפוצה בסכום של 53 אלף שקלים.
התובעת, מזכירה במרפאת שיניים, עבדה מאוגוסט 2005 ועד למרץ 2006, המועד בו פוטרה, פרק זמן שעולה על שישה חודשים. בתאריך ה- 13.2 גילתה התובעת כי היא בהריון. בסיום אותו יום עבודה נתבשרה העובדת כי היא מפוטרת וכי פיטוריה יכנסו לתוקף החל מתאריך ה-1.3.06.לטענת התובעת למחרת הודעת הפיטורים יזמה זו שיחה עם הנתבעת על מנת להבין את סיבת הפיטורים וכן להודיע כי היא בהריון.
הנתבעת טענה כי העילה לפיטורים הינה התנהלות רשלנית מצד התובעת שכללה איחורים רבים והיעדרויות תכופות מהעבודה. לטענת התובעת זו סיימה את עבודתה אצל הנתבעת, בתאריך ה- 6.3.06 לבקשת הנתבעת. כשבוע לאחר מכן בתאריך ה- 13.3.06 קיבלה מכתב סיום העסקה שמציין כי העסקתה נסתיימה מתאריך ה- 6.3.06 ובו נטען כי הודעה מוקדמת נמסרה לה בתאריך ה- 13.2.06.
בתאריך ה- 27.2.06 שלחה התובעת באמצעות עורך דינה מכתב לממונה על עבודת נשים במשרד התמ"ת המבקש לעצור את הפיטורים בשל היותה בשבוע התשיעי להריונה וכי הודיעה למעסיקה על כך במעמד הפיטורים.בעקבות המכתב נפתחה חקירה של מפקח מטעם הממונה על עבודת נשים במשרד התמ"ת וזה חקר את מנהלת המרפאה. בחקירה העידה המנהלת כי סיבת הפיטורים הייתה איחורים תכופים, היעדרויות ועבודה לקוייה וכי נודע לה על הריונה של העובדת כשבועיים לאחר מועד הפיטורים ולא למחרת כפי שהעידה התובעת. לטענת הנתבעת התובעת הסתירה את הריונה גם כשנשאלה על כך על ידי רופא אחר במרפאה והנתבעת לא פנתה לקבלת היתר לפיטוריה מכיוון שלא ידעה שכך עליה לעשות.
הסוגייה בה דן בית המשפט היא האם הפיטורים נעשו בניגוד לקבוע בחוקי דיני עבודה, ספציפית בסעיף 9א. לחוק עבודת נשים והאם היה על הנתבעת לבקש היתר לפיטורי התובעת.
סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים קובע כי:
"לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לחופשת לידה אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון; הוראות סעיף קטן זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובלבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה ששה חדשים לפחות; רואים סיום חוזה עבודה לתקופה קצובה, כפיטורים."
על אף שהיו הצדדים חלוקים בדבר מועד הודעת הפיטורים, הוסכם כי עבודתה של התובעת בפועל ערכה שישה חודשים ועשרים יום. את טענת הנתבעת כי במועד מתן ההודעה המוקדמת לא מלאו לעובדת שישה חודשים שלל בית הדין בקבעו 'המועד הקובע' לבחינת הצורך בקבלת היתר מהממונה על חוק עבודת נשים הוא מועד ניתוק יחסי העבודה ולא מועד מתן ההודעה המוקדמת לפיטורים.
בית הדין קבע כי טענת הנתבעת כי לא ידעה שהעובדת בהריון בעת מעמד הפיטורים אינו רלוונטי כיוון שהסוגייה האמיתית בתביעה זו היא האם הפיטורים נעשו בניגוד לסעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, ועובדה היא שהעובדת פוטרה בהיותה בהריון מבלי היתר מהממונה על עבודת נשים בתמ"ת.
יתרה מכך, לטענתה של הנתבעת כי התובעת פעלה בחוסר תום לב כאשר הכחישה את היותה בהריון כאשר נשאלה על ידי רופא במרפאה התייחס בית הדין באומרו שמוטב שלא הייתה מועלית כיוון שהוכח כי במועד בו נשאלה התובעת על הריונה לא ידעה כי היא בהריון ואפילו אילו ידעה לא הייתה מחוייבת לענות לשאלות על כך ואף לא הייתה מחוייבת להודיע למעסיקה על כך עד לחודש חמישי.
לאור האמור, קבע בית הדין כי התובעת פוטרה שלא כדין ופסק סעד כספי בסך של 53,000 ש"ח בגין: אובדן השתכרות מיום הפסקת העבודה ועד לארבעים וחמש יום לאחר הלידה (שבעה חודשים ושלוש עשרה יום) , הפסד דמי לידה, תמורת הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים, דמי הבראה, פיצויי בגין נזק לא ממוני וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
עב (ת"א) 2641/07 עדה פלדמן נ' פרופ' אריאל בן עמר שרותי רפואת שיניים והשקעות בע"מ
