בית הדין האזורי לעבודה הכיר בתשר כשכר או חלק משכר בהתקיים הסכם אישי או הסכם קיבוצי הקובע במפורש שניתן להביא בחשבון השכר גם תשלומי תשר. אולם עד אשר יאמר המחוקק את דברו. ההסכם יכלול הסדר מפורט בדבר דרכי הטיפול בהכנסות מתשר, כאשר התשר והשכר הרגיל לא יפחתו משכר המינימום.
בית הדין קבע כי תשלום מסודר של שכר חייב לענות על דרישות בסיסיות הנובעות מהחוק ומהנורמות המתחייבות מעצם קיומם של יחסי עובד- מעביד ומחובת תום הלב של המעביד כלפי עובדיו.
התובעת עבדה כמלצרית בבית קפה, במשך כשלוש שנים וחצי. עם קבלתה לעבודה, סוכמו תנאי עבודתה. סוכם עם בעלי בית הקפה שהיא תקבל את מלוא התשרים, אשר יאספו במהלך המשמרת. המעסיק ישלים את שכרה לגובה שכר המינימום כאשר ולא תגיע עם התשרים לשכר המינימום.
הרישום נעשה בפנקס אשר מלאה בו התובעת בתום משמרת או בתום יום עבודה, ולעיתים מילא אותו אחראי המשמרת, נרשמו בפנקס שעות עבודתה של התובעת וסכום התשרים שקבלה התובעת על ידי הלקוחות.
התשרים ניתנו לתובעת מדי יום בסיומה של המשמרת, התובעת מדי חודש בחודשו קבלה תמורה שלא נפלה משכר המינימום באותו חודש, היא אף קיבלה סכומים גבוהים משכר המינימום החודשי, למעשה מעולם לא נדרש המעביד להשלים את שכרה החודשי של התובעת.
הלכה למעשה התובעת קיבלה תמורה גבוהה מזו שהייתה מקבלת על פי חוק שכר מינימום. נוסף לתשר קיבלה התובעת זכויות סוציאליות- דמי הבראה, תשלום עבור חופשה ונסיעות.בתום עבודתה אף קיבלה פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת, אך לא באופן מלא. לאור מכלול נסיבות העניין, בית הדין רואה כי תביעתה של התובעת נגועה בחוסר תום לב. דין הוא שחובת תום הלב מוטלת על הצדדים בכל שלב משלבי החוזה על פי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 ("חוק החוזים").
התובעת העלתה את הטענה בדבר תשלום תשר בנוסף לשכר מינימום רק לאחר סיום יחסי העבודה, זו היא התנהגות חסרת תום לב מצד התובעת.
התובעת הפעילה שיקול דעת עצמאי ובחרה לעבוד בתנאים שסוכמו, ובמהלך כל התקופה נהנתה ממתכונת העבודה בבית הקפה ומתמורה גבוהה, ורק לאחר סיום יחסי העבודה, טוענת היא שאין לראות בתשר כ"שכר עבודה".
העובדה שהתובעת בחרה שלא להעלות בפני המעביד כל דרישה לקבל שכר מינימום בנוסף לתשרים במשך יותר משלוש שנים מעידה על כך שהיא נתנה תוקף להסכם, כאמור וויתור על זכותה לקבל שכר עבודה בגובה שכר המינימום החודשי ללא זיקה לכספי התשר. עב (חי') 3233/05 דניאל מלכה נ' אברהם גד. (21.5.08). כב' הש' ר. כהן, נ.ע.: ישראל לוין, נ.מ.: אליהו דבי.
קיומן של דרישות דיני עבודה בסיסיות כגון: שכר מינימום, שקיפות של רכיבי השכר והניכויים, הבטחת זכויות סוציאליות, מיסוי, יכול להיעשות אך ורק ע"י המעביד, מכאן נובעת חובתו של המעביד לתשלום שכר מינימום ואינו יכול להשתחרר מחובה זו ע"י הסתמכות על תשלום התשר לעובד.
כאשר מסוכם עם העובד כי התשר כולו יהא התמורה לעבודתו במסגרת הסכם אישי, ראוי שיחשב התשר לשכר עבודתו בתנאי שאינו נופל משכר המינימום, אך לא עניין תשלום או אי תשלום המס שצריך לקבוע מהות התשר.